וואו.
חיכיתי לרגע הנחת הזה כל היום, הרגע בו אהיה לבד בחדרי ואוכל להתחיל ליצור את הבלוג שלי. הרגע הזה סוף סוף הגיע אבל הוא לא מנחיל עליי כלל נחת.
כניראה שזה בגלל שאני שוב מרגישה סכיזופרנית. קשה לי לכתוב. מצד אחד,יש בי את הרצון העז לשפוך החוצה את כל המבוכים שלי ומצד שני ברגע שאני באה לכתוב אני מרגישה חנוקה.
תמיד היה לי קשה להתמודד עם השפה. החלטתי שמרגיש לי נכון לכתוב, ולא משנה מה. בעיקר מרגיש לי נכון להתייחס לבלוג הזה כאל מגרש המשחקים שלי. קולאז' אחד גדול ללא סוף וללא התחלה, קצת כמו ה"ריזום" של דלז וגואטרי...
נכון, העברית שלי היא תוצר של מחשבות בצרפתית וזה משונה, בעיקר כשאני מודעת לזה.
נכון, העברית שלי היא תוצר של מחשבות בצרפתית וזה משונה, בעיקר כשאני מודעת לזה.
ניראה לי שאני חושבת בצרפתית, קשה להיות בטוח בזה. מה שבטוח זה שאני סופרת ואולי גם חולמת בצרפתית. מהרגע שבו קלטתי(סביבות גיל 15) את הבעייתיות שאני חשה כלפי השליטה שלי את שתי השפות תהיתי איזו ג'ניפר הייתי אילו היינו נישארים בצרפת? כניראה שג'ניפר יותר רגועה שחושבת אולי פחות. ואולי לא.
בחודש האחרון אני מרגישה שהמוח שלי מתפוצץ. המון דברים מעניינים, המון אנשים להסתכל עליהם, המון התרגשויות, המון יופי, המון נקודה.זה טוב, אני מניחה, אבל זה קשה לי.
אני מרגישה שמצבי התמידי חסר נחת אבל במובן החיובי. תמיד מרגיש לי שאנשים מנסים למצוא את שלוותם ומנוחתם בחיים, אני מוצאת אותה באי הנחת שבהם, בבעיות, בכיעור, בעומס, בסיבוכים ובדרמות...
חיפשתי כמה דקות מוזיקה מתאימה לכתיבה. הבלדות של שופן לא שרדו יותר מעשר דקות...עברתי לשומן ושוברט הדרמטיים והסוחפים-דיסק מדהים שקיבלתי במתנה על ידי איש יקר.
עד לפני כמה שבועות לעולם לא עלה הרעיון לפתוח בלוג במוחי. באחת הפגישות שלי עם חבר מאוד קרוב הבעתי בפניו התרגשות כלפי המון נושאים (כנהוג בכל מפגשינו להציף אחד את השני)נשמעתי עוד יותר הייפר מבדרך כלל, זרקתי המון שמות של אמנים וסרטים ומה לא. מסכן. אבל למזלי הוא מכיר אותי טוב וגם מעריך אותי. הוא אמר לי: "ג'ניפר...מתי תפתחי כבר בלוג?" לא הייתי חמה על הרעיון אבל תוך כמה דקות השתכנעתי בקלות. תכלס...למה לא?
אולי כי קצת פחדתי להתחייב? להתמיד? אולי זה בידיוק מה שמושך אותי. שזה בעולם האינטרנטי...חלקים שלי מפוזרים להם בסדר אחיד ויזואלית בתוך עמוד מעוצב בקלות בבלוג. סוף סוף קצת נחת. יש לי חיבה עצומה לשתף את היופי העצום שקיים מסביבי כל הזמן. הרפלקס הראשון שלי כאשר אני מגלה משהו חדש ומסעיר הוא לשתף מישהו שיעריך. זה כל כך כיף.
יכולתי לשים מוזיקה אחרת ברקע, לכתוב דברים אחרים, לא להתמרח (כפי שאחותי הציעה לי כמה שעות קודם לכן)אבל ככה מרגיש לי נכון.
מאז שהצפתי עצמי בסרטים, מגיל מאוד צעיר, תמיד קינאתי "באנשי היומנים". בסרטים בהם הגיבור או הגיבורה היו מסוגלים לשפוך עצמם לתוך הנייר וליראות בזה סיפוק זמני. והכי חשוב להתמיד. מילא לישפוך...אבל להתמיד? להתמיד היא מילה מאוד קשה כאשר מניחים אותה בקונטקסט של העולם התרבותי של ימינו...ניסיתי כמה פעמים ליקנות לי חוברות יפות בכדי למלא אותן אבל גורלן תמיד היה להיות סוג של סקצ'בוק עם פסקאות קטועות בין לבין שניראות מושאלות מסרטים ולא מחיי. הרגיש לי מאוד מזוייף לכתוב יומן כי לא יכולתי לכתוב שום דבר מסודר וזה היה מתסכל. לא יכולתי לספר רצוף. איך יכולתי להניח ברוגע את כל התסיסה בכתב על נייר? זה ניראה לי כמו משימה בלתי אפשרית. במיוחד כשאני לרוב חושבת בדימויים מוזיקליים וויזואליים. תמיד ניסחפתי אחר האובססיה שלי לתיעוד, ליזכור הכל, במיוחד את הרגעים האלה שנוטים לשכוח. זה גורם לי להרגיש בשליטה. כמובן שזו שליטה פיקטיבית אבל גם ככה המציאות שלנו פיקטיבית...
כמה מנחם ונילפא שיש את האינטרנט שבו הכאוס חוגג ולא צריך שום סדר.
המוח שלנו, מסתבר, מספיק גמיש כדי להתמודד עם הכל. מקווה ליצור פסיפס שירגיע ויספק אותי. מקווה בעיקר לענין ולרגש אתכם.ניסיתי בזמן האחרון להיות יותר פעילה בפייסבוק אבל זה כל כך מגביל ומדכא לפעמים.יותר מדי מהכל ומצד שני לא מספיק מכלום.
בחודש האחרון אני מרגישה שהמוח שלי מתפוצץ. המון דברים מעניינים, המון אנשים להסתכל עליהם, המון התרגשויות, המון יופי, המון נקודה.זה טוב, אני מניחה, אבל זה קשה לי.
אני מרגישה שמצבי התמידי חסר נחת אבל במובן החיובי. תמיד מרגיש לי שאנשים מנסים למצוא את שלוותם ומנוחתם בחיים, אני מוצאת אותה באי הנחת שבהם, בבעיות, בכיעור, בעומס, בסיבוכים ובדרמות...
חיפשתי כמה דקות מוזיקה מתאימה לכתיבה. הבלדות של שופן לא שרדו יותר מעשר דקות...עברתי לשומן ושוברט הדרמטיים והסוחפים-דיסק מדהים שקיבלתי במתנה על ידי איש יקר.
עד לפני כמה שבועות לעולם לא עלה הרעיון לפתוח בלוג במוחי. באחת הפגישות שלי עם חבר מאוד קרוב הבעתי בפניו התרגשות כלפי המון נושאים (כנהוג בכל מפגשינו להציף אחד את השני)נשמעתי עוד יותר הייפר מבדרך כלל, זרקתי המון שמות של אמנים וסרטים ומה לא. מסכן. אבל למזלי הוא מכיר אותי טוב וגם מעריך אותי. הוא אמר לי: "ג'ניפר...מתי תפתחי כבר בלוג?" לא הייתי חמה על הרעיון אבל תוך כמה דקות השתכנעתי בקלות. תכלס...למה לא?
אולי כי קצת פחדתי להתחייב? להתמיד? אולי זה בידיוק מה שמושך אותי. שזה בעולם האינטרנטי...חלקים שלי מפוזרים להם בסדר אחיד ויזואלית בתוך עמוד מעוצב בקלות בבלוג. סוף סוף קצת נחת. יש לי חיבה עצומה לשתף את היופי העצום שקיים מסביבי כל הזמן. הרפלקס הראשון שלי כאשר אני מגלה משהו חדש ומסעיר הוא לשתף מישהו שיעריך. זה כל כך כיף.
יכולתי לשים מוזיקה אחרת ברקע, לכתוב דברים אחרים, לא להתמרח (כפי שאחותי הציעה לי כמה שעות קודם לכן)אבל ככה מרגיש לי נכון.
חלל ריק זה די מרגש. אני מרגישה שעברתי למיני דירה חדשה(חיוך)
2 תגובות:
well.nice to see you are making yourself a way to express yourself. keep up with yourself, you'll be fine. I am sure
ג'ן את כותבת נפלא. תמשיכי לעניין ולרגש ולפזר את עצמך בעולם האינטרנטי. באמת הגיע הזמן : ) מצפה לבאות. ואגב, אין מוזיקה שמתאימה לכתיבה. עדיף בלי. לדעתי.
הוסף רשומת תגובה