היום בבוקר קמתי במצב רוח די טוב. שמחתי ללכת לסמינר שלא הייתי נוכחת בו כבר שבועיים מפני שהייתי עסוקה בבית ספר הבאוהאוס שלי בגרמניה...לסמינר קוראים "העולם אבד ממזמן" וזה עלול להיות קצת מדכא לקום בבוקר יום ראשון לסמינר עם שם כזה. אבל זה הכל עניין של פרספקטיבה. אותי זה דווקא משמח איכשהו. תכלס, העולם אבד...אבל לא ניראה לי שממזמן. ניראה לי שהוא אבד מהרגע בו קראנו לו "עולם" או פשוט קראנו להכל במילים.
מתישהו במהלך 4 השעות האינטנסיביות של הקורס התחלתי לשקוע לתוך מלנכוליה לא נעימה. אולי זה היה כי דיברנו על דה-קונסטרוקציה בהקשר לא מחמיא לדרידה, או אולי זה היה כי כולם ניראו לי מתים בשיעור.
אחרי הסמינר ניפגשתי עם רעי כי הרגשתי רצון לשתף אותו בעצב שלי וכי הנוכחות שלו תמיד מרגיעה אותי. דיברנו קצת וחיבקתי אותו. אחרי כמה רגעים הבנתי שהחיבוק נמשך ושאני לא רוצה להפסיק אותו. חשבתי על כל מה שמסביבי (עמדנו במקום די ראשי בכניסה לאוניברסיטה בין הפקולטה למנהל לבין הפקולטה לאמנות) דמיינתי את החלקים המוסתרים לי על ידי הכתף של רעי. דמיינתי את הנוף שיכולתי ליראות דקה לפני החיבוק וכעת היה מאוחוריי. לא היה לי איכפת אם מסתכלים עלינו. אמרתי לרעי שאני לא מרגישה את הזמן.
שמחתי שהוא לא זה שהפסיק את החיבוק וחייכתי.
3 תגובות:
יש , הצלחתי להוסיף תגובה! אני רוצה לומר שמזל טוב על הבלוג שהוא מאד מאד יפה וגם שאהבתי את הסגנון שתיארת את העצב שלך וזה היה יפה ומרגש.
ג'ן. מאוד ריגשת אותי. והשיר באמת מוסיף. ברור שכבר הורדתי את הדיסק. חיבוק גדול.
האנקדוטות שלך כל כך יפות... ובמיוחד כשהן עולות על כתב. איכשהו נראה לי שדבר כזה היה הולך אצלי קצת לאיבוד ולא מקבל את היחס ה(לגמרי) דרוש אם היית מספרת לי בע"פ אחרי עדכון חדשות ג'ניפר כזה או אחר :)
הוסף רשומת תגובה